זליס נ' הפניקס הישראלי חב' לביטוח בע"מ ואח'

פסק דין

1.התובעת, ילידת 1979, נפגעה ביום 24.9.04 בתאונת דרכים. בתביעה דנן עותרת היא לפיצוי בשל נזקי גוף שנגרמו לה בתאונת דרכים, על-פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975. אין מחלוקת באשר לחבות הנתבעות לשאת בנזקי התובעת בשל התאונה, כך שהמחלוקת נוגעת אך לשיעור הפיצוי לו זכאית התובעת.

2.לשם השלמת התמונה נציין, כי התובעת נפגעה בתאונת דרכים נוספת מיום 15.8.10, ומלכתחילה התביעה התייחסה גם לנזקי הגוף שנגרמו לה בתאונה זו. אלא, שככל שמדובר בנזקי התאונה המאוחרת יותר משנת 2010, התובעת הגיעה להסכם פשרה, אשר קיבל ביום 22.10.13 תוקף של פסק דין. נותר, אם כן, לדון רק בגובה הפיצוי לו זכאית התובעת בגין נזקי התאונה הראשונה משנת 2004.

הנכות הרפואית

3.שני מומחים מונו לבדיקת התובעת: ד"ר אורי פרנקל, מומחה בתחום האורתופדיה, וד"ר אלימלך דויטש, מומחה בתחום א.א.ג. הצדדים ויתרו על חקירת שני המומחים.

4.בחוות דעתו של ד"ר פרנקל התייחס המומחה לשתי התאונות שעברה התובעת. מחמת טענות שהעלו הצדדים בנוגע להשלכת התאונה המאוחרת על גובה הפיצוי בגין התאונה הראשונה, בה אנו דנים כעת, אפרוש בקצרה את קביעת המומחה גם ביחס לתאונה הנוספת. ד"ר פרנקל ציין בחוות דעתו כי בעקבות התאונה הראשונה סבלה התובעת מכאב בצוואר, בגב התחתון ובברך שמאל וטופלה במנוחה, תרופות פיזיותרפיה ודיקור; וכי בתאונה השנייה נגרם שבר בעצם הסקפואיד של שורש יד שמאל, שטופל על-ידי קיבוע בגבס ובהמשך בפיזיותרפיה, וכן אובחנה רגישות בצוואר, כאשר בטומוגרפיה ממוחשבת אובחן יישור הלורדוזיס ללא עדות לשבר או פריקה. בדיקתה הקלינית של התובעת על-ידי המומחה העלתה הגבלה קלה בתנועת עמוד שדרה צווארי, ובשורש יד שמאל אובחנו רגישות וכאב בתנועה; לעומת זאת, הבדיקה הקלינית של עמוד שדרה גבי ומתני, כתף ימין וברך שמאל היתה בגדר התקין. לפיכך, נכותה הצמיתה בגין שתי התאונות נקבעה בשיעור של 10% בגין עמוד שדרה צווארי ו-5% בגין הפגיעה בשורש יד שמאל. בתשובה מיום 25.4.12 לשאלת הבהרה מטעם הנתבעות, העריך המומחה, כי סביר לחלק את הנכות בגין הפגיעה בעמוד שדרה צווארי באופן שווה בין שתי התאונות, ואילו את הפגיעה בשורש היד לייחס לתאונה השנייה בלבד. על חלוקת הנכות בגין עמוד השדרה הצווארי בין שתי התאונות חזר המומחה גם בתשובות מיום 13.7.12 לשאלות הבהרה מטעם מי שהיתה נתבעת 3, שנתבעה בקשר לתאונה השנייה.

5.המומחה בתחום א.א.ג, ד"ר דויטש, ציין את תלונת התובעת לאחר התאונה הראשונה בדבר קושי בזיהוי כיוון הקולות ואוזניים אטומות. המומחה חיווה דעתו כי לא קיימת במסמכים הרפואיים עדות לחבלת ראש קלה או יותר מכך. כן ציין, כי כל תוצאות בדיקות השמיעה שנעשו במרוצת הזמן, מיום ביקורה של התובעת בחדר המיון ועד כעבור ארבע שנים מאירוע התאונה מצביעות על הפחתה ממוצעת של 10 דציבל בכושר השמיעה בתדירויות הדיבור, עם ערכי כושר אבחון של 100% בשתי האוזניים. כמו כן, בבדיקה להערכת השמיעה המרכזית מיום 6.12.04 נמצא מעט קושי בעיבוד דיבור על רקע רעש באוזן ימין. לאור האמור, נקבעה נכותה של התובעת בתחום א.א.ג בשיעור 0% נכות.

6.הנה כי כן, בשים לב לכך שהמומחים לא נחקרו על חוות דעתם, ובכלל זה לא נחקר ד"ר פרנקל בנוגע לחלוקה שערך בין שתי התאונות, והיות שחוות הדעת מקובלות עלי, יש לקבוע כי נותרה לתובעת נכות צמיתה אורתופדית עקב התאונה הראשונה בה עסקינן, בגין מגבלה קלה בתנועת עמוד שדרה צווארי, בשיעור 5%. מכאן אפנה לדון בראשי הנזק השונים.

הנזק

הפסד שכר וגריעה מכושר השתכרות

7.התובעת עתרה לפיצוי על הפסדי עבר רק בתקופת אי הכושר, על-פי תעודות מחלה שהוצגו, עד יום 15.11.04. ברי, כי תעודות המחלה אינן יכולות לשמש ראיה בגדרי הליך משפטי להוכחת אי כושר, שהוא עניין במומחיות רפואית ויש להוכיחו באמצעות חוות דעת; ודוק: לא נקבעה בחוות דעתו של ד"ר פרנקל נכות זמנית בגין התאונה. אלא שלכך יש להוסיף, כי ממילא התובעת לא הוכיחה הפסד שכר בפועל. כל כך למה? מתלושי השכר מביה"ס לקולנוע ולטלוויזיה שצירפה התובעת עובר לתאונה עולה כי השתכרה בממוצע כ-450 ₪ לחודש (על-פי הנתונים המצטברים של תלוש 8/04). התובעת לא צירפה תלושי שכר לאחר התאונה בחודשי אי הכושר על-פי תעודות המחלה - ספטמבר, אוקטובר ונובמבר 2004. לעומת זאת, מדוח רציפות הביטוח של התובעת במוסד לביטוח לאומי (נ/1), עולה, כי התובעת עבדה בביה"ס לקולנוע ולטלוויזיה בכל שנים עשר חודשי שנת 2004 ושכרה הכולל עמד על סך של 6,030 ₪, היינו כ-500 ₪ לחודש, לרבות בחודשי אי הכושר.

בנסיבות אלה, לא עמדה התובעת בנטל להוכיח את הנזק המיוחד בגין הפסד שכר לעבר, ועל כן איני פוסקת פיצוי בראש נזק זה.

8.אשר לגריעה מכושר ההשתכרות בעתיד. התובעת המציאה נתוני שכר מעודכנים לשנת 2012, בעבודתה כנספחת תרבות בשגרירות ישראל בניו דלהי החל מיוני 2011. שכרה הממוצע נטו של התובעת בשנת 2012 עמד על סך של כ-2,550 דולר. טענות התובעת לתשלום נוסף של המעביד בגין שכר דירה, ובכלל זה חשמל ומים, באופן המהווה חלק משכר התובעת, לא הוכחו, וממילא גם לא הוכח גובה התשלום.

נתתי דעתי לטיב נכותה של התובעת ולשיעורה; למאפייני עבודתה של התובעת כיום, בחלוף למעלה מתשע שנים מן התאונה, כפי האמור בסעיפים 13, 15 ו-16 לתצהיר התובעת ובעדותה (עמ' 3 לפרוטוקול ש' 21 - עמ' 4 ש' 11); למידת ההשפעה של נכותה הרפואית בגין המגבלה הקלה בתנועת עמוד שדרה צווארי על עבודתה זו, או על עבודה עתידית אחרת במקצועה של התובעת; וכן לכך שעומדות בפני התובעת שנות עבודה לא מעטות עד לגיל פרישה (32.5 שנים, מקדם היוון: 249). כן נתתי דעתי לטענות הצדדים בנוגע להשפעת נכותה הנוספת של התובעת בגין התאונה המאוחרת. לאחר כל אלה, אני מוצאת לפסוק פיצוי בראש נזק זה, כולל הפסד זכויות סוציאליות, בסכום גלובאלי של 60,000 ₪.

עזרת הזולת

9.משלא נקבעה נכות זמנית לאחר התאונה, והיות שהתובעת עצמה לא טענה בתצהירה כי לאחר התאונה נזקקה לעזרה מבני משפחתה, וממילא לא טענה כי ניתנה לה בפועל עזרה החורגת מעזרה רגילה של בני משפחה, איני מוצאת לפסוק פיצוי בגין עזרה לעבר.

10.אשר לעזרה בעתיד, אין מחלוקת כי התובעת לא העסיקה מאז התאונה עזרה בשכר. גם אם אניח כי ישנו קושי אובייקטיבי במציאת עזרה בשכר בהודו, שם מתגוררת התובעת כיום עם בעלה, ממילא לא מצאתי כי שיעור נכותה של התובעת וטיבה מצדיקים פסיקת פיצוי בגין עזרה, גם כאשר זו נלווית לנכות נוספת בגין התאונה המאוחרת (בגינה כאמור קיבלה התובעת פיצוי נפרד). לפיכך, איני פוסקת פיצוי בראש הנזק של עזרה לעתיד.

הוצאות רפואיות ונסיעה

11.התובעת צירפה קבלות בגין הוצאות רפואיות שהוציאה, ובכלל זה הוצאות בגין טיפולי רפואה משלימה. הגם שבתצהירה לא טענה התובעת לקשר בין ההוצאות הרפואיות לבין התאונה, קשר כזה עולה מן המסמכים הרפואיים. עם זאת, נתתי דעתי לכך שהמומחה מטעם בית המשפט לא קבע כי טיפולי הרפואה המשלימה נדרשו לתובעת בשל מצבה, ואף לא נשאל בקשר לכך בשאלות הבהרה. בנסיבות העניין, אני פוסקת פיצוי גלובאלי, בגין הוצאות רפואיות ונסיעות, בסך של 7,000 ₪.

כאב וסבל